פרק מתוך "תמיד איש ברזל"

אורתופדית בדרך לשיקום

בינתיים, במחלקה האורתופדית, הגוף שלי התחיל להיגמל מהסמים וממשככי הכאבים. שם גם שמעתי לראשונה את המושג "פצע לחץ". אמרו לי שהגעתי איתו מהטראומה, ואני, שלא הבנתי אז דבר, עוד לא ידעתי שזה הולך להיות אחד המאבקים המתישים בחיי.

הסיוט האמיתי התחיל באותו סוף שבוע ראשון במחלקה. הריאות שלי התמלאו בליחה שלא נגמרה, ובגלל הפגיעה לא ידעתי איך להשתעל. חמש שעות של חנק וחוסר אונים מוחלט, שבהן איבדתי את היכולת לדבר. ואז עלינו על "השיטה": לחיצות חזקות על הבטן שדוחפות את הכול למעלה. סולי לקח פיקוד על המשימה, ובזכותו הצלחתי לנשום קצת.

בשבת בבוקר, אחרי לילה קשה, מיכל הזעיקה את סולי: "תגיע דחוף ללחוץ, ותביא שמן ארומטי שירגיע לו את הלחץ בחזה". סולי, השטותניק הכי רציני שיש, לא מצא שום שמן ארומטי פתוח בשבע בבוקר והופיע בחדר חמוש בתרסיס שמן זית. שכבתי שם, נאבק בחנק, ומנסה נואשות לא לצחוק, כי כל תנועה גררה כאב תופת, אבל המראה של סולי עם שמן הזית היה חזק מהכול. הימים במחלקה האורתופדית, שאליה הגעתי לאחר הטיפול הנמרץ, זרמו בקצב משלהם. באחד הימים נכנסה למחלקה להקת מתנדבים. הם עברו בין המיטות, ניגנו, שרו וניסו לשמח אותנו. כשהם נעמדו ליד המיטה שלי ושרו שיר נשמה יהודי, משהו במנגנון ההגנה של המוח שלי נסדק. פתאום, דרך הצלילים, הבנתי לרגע את מצבי. הבנתי שאני משותק ואיני יכול להזיז את כל החלק התחתון של גופי. הדמעות פשוט זלגו מעצמן. זה היה רגע קצר ומפחיד של הכרה צלולה.

החברים שלי, שהקיפו את מיטתי כמו חומה בצורה מהרגע הראשון, חוו את האבל הזה איתי, אבל עשו הכול כדי להסתיר אותו ממני. היו רגעים שבהם בכו, אבל לעולם לא לידי. הם היו יוצאים בשקט הצידה, למסדרון, לשירותים או לכל פינה חשוכה, רק כדי שלא אראה אותם נשברים. אבל אני ידעתי. הרגשתי אותם, הרגשתי את הכובד באוויר ואת העיניים האדומות שלהם כשהם חזרו לחדר עם חיוך מאולץ. הם הבינו את העתיד שלי הרבה לפניי והגנו עליי מפניו.

כשהעבירו אותי לחדר לבד, מצאתי את עצמי מוקף בחברים טובים ובקופסת רוגלך חמה ומנחמת מ"לנדוור" שגיא הביא לנו, מנסים לייצר שפיות בתוך חדר בית החולים.

בתוך האווירה הזו הגיעה לחדר חבורת נערים נפלאה, עם גיטרה ועיניים דולקות, וביקשה לשיר לנו כדי להרים את המורל. הם שאלו מה הייתי רוצה לשמוע, וביקשתי את חנן בן ארי. כשהנערים התחילו לנגן והצלילים מילאו את החדר הבודד, משהו נפתח בי לחלוטין. המוזיקה הכתה בי וגרמה ל"ידיעה" שאני משותק להפוך, סוף סוף, ל"הבנה". פתאום הבנתי באמת שמה שהיה לא יהיה עוד. שהאספלט לקח את הרגליים, ושום ניתוח לא יחזיר אותן.

פרצתי בבכי חסר מעצורים, בכי שהיה כולו התפרקות של ימים ארוכים של פאסון ושליטה אינסופית. וסולי לא זז. הוא לא ניסה לומר מילים ריקות כמו "יהיה בסדר". הוא פשוט רכן אליי וחיבק אותי חזק. בכינו יחד, שני גברים על מיטת בית חולים. באותו רגע מיוזע מדמעות, סולי הבין שאני הבנתי. הוא הבין שהמסכות נפלו, ושסוף סוף הגעתי לאותו מקום נורא שהם הבינו ושתקו לגביו כבר שבועות. המציאות החדשה נחתה בחדר במלוא כובד משקלה, ובתוך החיבוק של סולי, בלי שאמרנו מילה על השיתוק, ידעתי שלפחות בתוך התופת הזו אני לא לבד.